פסק-דין בתיק תע"א 2069-08

רקע עובדתי וטענות הצדדים

1.         ב"כ הצדדים הסכימו שלזכות התובע נותרה יתרה לפדיון חופשה בסך 3290 ש"ח וכן דמי הבראה בסך 1808 ש"ח. להסכמה זו ניתן בזאת תוקף של פסק דין והוא יהיה חלק מפסק דין זה.

המחלוקת שנותרה אפוא הינה באשר לזכותו של התובע לפיצויי פיטורים כמו גם הסכום לו הוא זכאי, ככל שהוא זכאי, וכן התביעה שכנגד אודות אי מתן הודעה מוקדמת. הצדדים הסכימו שהנתבעים 2 ו- 3 מר ראובן לובלין ומר הלל פרקש, ימחקו מפסק הדין ובלבד שהם יהיו ערבים באופן אישי לביצוע פסק הדין.

2.         התובע עבד כמאבטח, "דור מן", במועדון "האומן 17" מאז פתיחתו לערך (להלן: המועדון). לדבריו עבד מ- 8/95 ועד התפטרותו שהיתה ב- 9/06 או בסמוך. לטענת התובע, מר ראובן לובלין שהיה הבעלים של המועדון ושל הנתבעת (להלן: ראובן), ביקש למעשה לסיים את עבודתו. ראובן הפחית את שכרו באופן משמעותי. בקשותיו להמשיך לשלם לו את השכר בעבר נדחו. בנסיבות אלה לא נותרה לו אפשרות אלא להתפטר ויש לראותו כמי שפוטר בנסיבות של הרעת תנאים, המזכה אותו בקבלת פיצוי פיטורים.

3.         לטענת הנתבעת, בקיץ 2006 ביקשו לערוך שינוי במתכון העבודה במועדון. פועל יוצא של שינוי מתוכנן זה, היה העלאת שכרו של התובע. התובע שלו הוצע לעבוד במתכון החדש לא נענה וזנח את העבודה, לטובת מועדון מתחרה. לנוכח זאת לא זו בלבד שהוא אינו זכאי לקבל את פיצוי פיטורים, אלא שעליו לשלם תשלום חלף הודעה מוקדמת, שלא נתן קודם לסיום עבודתו. התובע לא הרים את נטל ההוכחה הרובץ על כתפיו להראות שהוא התפטר בנסיבות המזכות בפיצוי פיטורים. לא התקיימו שלושת התנאים המצטברים הנדרשים לקבלת פיצוי פיטורים עת עובד מתפטר: הרעה מוחשית בתנאי העסקה, קשר ישיר בין ההתפטרות להרעת התנאים, חובת העובד להודיע על כוונתו להתפטר תוך מתן הזדמנות למעביד לתקן ההרעה. לנוכח זאת טענה הנתבעת כי יש לדחות את התביעה של התובע לפיצוי פיטורים. הנתבעת גם טענה (על יסוד הדיווחים לביטוח לאומי) כי התובע לא עבד תקופה רצופה, אלא היו הפסקות ארוכות במהלך עבודתו, הפסקות אלה קוטעות את הרצף ולכן יש להתייחס לתקופה שמאז חודש 9/01 בלבד.

4.         בפנינו העידו התובע, מר ישראל בלומנטל שהיה מנהל המועדון ומר משה פור. מנגד העידה גב' מלי קאי וכן מי שהיה נתבע מס' 2 מר ראובן לובלין. ב"כ הצדדים הגישו סיכומים בשאלה שבמחלוקת.

הכרעה

5.         נקדים ונאמר כי עדותו של התובע עשתה עלינו רושם מהימן וכך גם עדות העדים מטעמו, מר ישראל בלומנטל ומר משה פור. עדותם היתה קוהרנטית. העדויות תמכו זו בזו והן מסתברות והגיוניות. עדותם של מר ראובן לובלין וגב' מלי קאי לא עשו עלינו רושם מהימן.

            התובע עבד כ"דור מן" במשך שנים ארוכות במועדון שנקרא האומן 17. במהלך השנים היה מר ראובן לובלין בעלים של חברות שונות שהפעילו את המועדון, כ- 5 חברות שהתחלפו כל העת.

כאן נאמר כי הוכח מועד תחילת עבודתו של התובע שהיה כאמור בחודש 8/95. נטל ההוכחה להוכיח שהתובע לא עבד תקופה רצופה מוטל על המועדון והוא לא הוכיח את טענתו אודות עבודה לא רצופה.

ההפחתה בשכרו של התובע וסיום עבודתו

6.         סמוך לסיום עבודתו קיבל התובע 320 ש"ח למשמרת. עבודתו היתה במשמרות לילה. על משמרת רגילה של שש שעות קיבל 320 ש"ח. בדרך כלל עבד מעבר לשש שעות ועל כך קיבל תשלום נוסף. לטענת התובע בקיץ 2006, ככל הנראה בחודש אוגוסט או ספטמבר, הופחת שכרו באופן חד צדדי מסכום של 320 ש"ח לסכום של 220 ש"ח. דברים אלה אושרו על ידי מנהל התובע מר בלומנטל (פרוט' עמ' 2 ש' 27-28). מר פור משה, שהיה זה שחילק את הכספים בין כל המאבטחים מדי סיום משמרת, העיד אף הוא כי התובע קיבל 320 ש"ח למשמרת, ובמועד כלשהו בקיץ 2006, ככל הנראה בחודש אוגוסט, הופחת שכרו מסכום של 320 ש"ח לסכום של כ 220 ש"ח, דהיינו הפחתה של 100 ש"ח למשמרת (פרוט' עמ' 9 ש' 24-31). הן מר פור והן מר בלומנטל העידו כי ההפחתה לא היתה טעות של המועדון, אלא נעשתה בעקבות הוראה ברורה ומפורשת שניתנה בעניינו של התובע.

מר פור העיד כי קיבל את הכסף לחלק לעובדים. ליד שמו של כל עובד נרשם הסכום שיש לשלם לו, ליד שמו של התובע נרשם 220 ש"ח. הוא סבר כי מדובר בטעות כיוון ששולם לו עד אותה עת 320 ש"ח. לפיכך, פנה למנהלים במועדון ואמר להם כי מדובר בטעות, הואיל ויש לשלם לו 320 ש"ח. על כך השיבו לו מפורשות: " אמר לי זה לא טעות זה הוראה ממלי... התשובה של יוסי היתה מולי" (פרוט' עמ' 9 ש' 28-29). מר בלומנטל העיד גם כן כי ראובן אמר לו שהוא מעוניין לסיים את עבודתו של התובע. ראובן החליט למעשה להפחית את שכרו  או כפי שאמר לו " תזרוק אותו לכלבים" (פרוט' עמ' 2 ש' 19). אותה תקופה התובע " הרוויח למעלה מ 300 ש"ח ליום במשמרת והוא (ראובן א.א) ביקש להוריד לו את זה ל 200 או 220 לא זוכר בדיוק את הסכום הוא היה בשוק וככה זה נגמר" (שם, ש' 27-28).

            מר בלומנטל שהיה מנהל המועדון העיד כי לא היה יכול לעשות זאת לנוכח העובדה שהעריך את התובע והוקיר את עבודתו. הוא אף ביקש להניא את ראובן מעמדתו: " ואמרתי לראובן שידבר איתו בעצמו, אמנם זה עבודתי אבל אני מבקש שהוא יעשה את זה. התובע נכנס אליו לשיחה והם דיברו ביניהם, אני לא הייתי בשיחה כי רציתי שזה יהיה בניהם הרגשתי לא נוח עם זה היינו קרובים מאוד בעבודה ודואגים אחד לשני ועובדים עם הלב. אני יכול לומר שהתובע יצא משם קצת המום לי הוא סיפר שהוא ביקש להוריד לו בשכר..." (פרוט' עמ' 2 ש' 19-26). אכן התרשמנו כי מדובר בדברי אמת, שנתמכים כאמור אף בעדויות האחרות. אף מעדותו של התובע עולה כי נאמר לו כי יש כוונה להוריד את שכרו (פרוט' עמ' 6 ש' 28-30). ואכן בפועל הופחת שכרו והוא קיבל כפי שגם נמסר לו קודם לכן, סכום נמוך מהסכום שהיה מקבל עד אותה עת עבור משמרת. שולם לו 220 ש"ח בלבד (פרוט' עמ' 6 ש' 24, עמ' 7 ש' 5).

7.         לאחר הפחתת השכר הוא ניגש לדבר עם ראובן כדי לומר לו כי הוא אינו מסכים להפחתה בשכר (פרוט' עמ' 7 ש' 9-10). במהלך הפגישה: " שאלתי אותו מה בקשר למשכורת כי קיבלתי פחות, הוא קם ואמר דרך אגב אני מוריד לכולם. חזרתי לדבר איתו לאחר כשבועיים ישבתי איתו והוא אמר שכנראה אני לא מבין עברית הוא השתחרר עכשיו ואין לי כסף..." (פרוט' עמ' 7 ש' 13-15). התובע הציע כי השכר החסר ישולם לו בתשלומים אך גם בקשתו זו נדחתה (פרוט' עמ' 7 ש' 15-16).

8.         מהעדויות האמורות, שעשו עלינו כאמור רושם מהימן, עולה התמונה כדלקמן: המועדון ביקש למעשה לסיים את עבודתו של התובע כדי להביאו להתפטר, הוחלט להפחית את שכרו באופן דרסטי. התובע לא הסכים להפחתה זו. מחאותיו של התובע בפני הממונים הישירים שלו מר בלומנטל ומר פור לא הועילו. אף בשיחה עם הבעלים של המועדון, ראובן, לא השתנתה הגזירה. נהפוך הוא באופן בוטה וגס בקשתו של התובע נדחתה. הפחתת השכר באופן שנעשתה היוותה עלבון כבד מנשוא לתובע, כפי שעולה מעדותו של מר בלומנטל (פרוט' עמ' 2 ש' 26) " התובע יצא משם קצת המום... הוא היה בשוק וככה זה נגמר ...ואז הוא פנה אלי ואמר לי שהוא לא יכול להמשיך לעבוד בשכר הזה, אמר שהוא נעלב מזה ושזה המקום שלו וגם הצרכים שלו..." (פרוט' עמ' 2 ש' 26-30). מר פור מסר דברים דומים (פרוט' עמ' 9 ש' 30 - עמ' 10 ש' 3) " התובע היה במבט נעלב ביותר... מה זה מופתע, מה זה נעלב הוא התבאס ממה שקיבל לא הרגיש טוב עם זה".

לאחר הדברים האלה התובע עזב את העבודה. רק לאחר כ- 9 חודשים מצא התובע עבודה באותו תחום (פרוט' עמ' 8 ש' 3). טענת מר ראובן וגב' מלי כאילו הציעו לתובע לעבוד במתכון חדש עם שכר גבוה יותר, כאמור, לא עשתה עלינו רושם מהימן. עדויותיהם נראות חלקן מתואמות ובכל אופן  הן אף לא סבירות.

9.         לסיכום חלק זה נאמר כי אנו מקבלים אפוא את תיאור הדברים כפי שמסרו התובע ועדיו. מתיאור הדברים אכן עולה כי התובע קיבל שכר של 320 ש"ח. הנתבעת באופן חד צדדי מסרה לו על כי הוחלט להפחית את שכרו ל 220 ש"ח למשמרת. הפחתה זו לא היתה מחויבת המציאות הואיל והשינויים שנערכו באופיו של המועדון אירעו מספר חודשים לאחר מכן ולא היה בינם לבין הפחתת השכר לתובע כל קשר. נדמה ששינויים אלה שנעשו רק ביחס לשכרו של התובע, נועדו למעשה לדחוק אותו אל מחוץ למועדון, הואיל וראובן הגיע למסקנה, כי התובע עשה את שלו (פרוט' עמ' 3 ש' 25-27).

 אין ספק שהפחתה בשכר של 100 ש"ח על כל משמרת, מסכום של 320 ש"ח ל 220 ש"ח, הינה "הרעה מוחשית" ואין ספק כי התובע התפטר על רקע זה.